החלטה בתיק בש"א 126/08

1.      בפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים בתיק בל (י-ם) 12316/06 (כב' השופטת יפה שטיין). פסק הדין ניתן ביום 15.7.07 והומצא לב"כ המבקש ביום 3.8.07, כך שהמועד האחרון להגשת בקשת רשות הערעור (בשים לב לפגרות הקיץ וחג הסוכות) היה ביום 8.10.07. הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 18.2.08, היינו באיחור של למעלה מארבעה חודשים.

2.      הרקע לבקשה כפי שעולה מהמסמכים שבפני:

2.1.   המבקש נכח באזור בו בוצע פיגוע התאבדות בירושלים ביום 1.12.01 (להלן - הפיגוע), והוכר כנפגע פעולות איבה.

2.2.   המבקש טופל עוד קודם לפיגוע בגין בעיות נפשיות וממשיך להיות מטופל בתרופות נגד דיכאון גם כיום.

2.3.   הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי פעולות איבה) קבעה ביום 3.5.05, כי למבקש נכות נפשית זמנית בשיעור של 10% לתקופה שמיום 1.12.01 ועד ליום 20.3.04 בלבד, ולאחר נקבע כי אין למבקש נכות.

2.4.   המבקש הגיש ערעור לבית הדין קמא על החלטת הוועדה הרפואית לעררים, בהמשך הוברר כי טענתו היא רק נגד העדר קביעת נכות קבועה. בית הדין קמא דחה את טענות המבקש כנגד העדפת חוות הדעת של דר' זלוטגורסקי על פני חוות הדעת של הרופאים המטפלים, לרבות דחית הטענה כנגד "הרישול" בהכנת חוות הדעת של דר' זלוטגורסקי. יחד עם זאת קבע בית הדין קמא בפסק דינו מיום 29.5.06, כי קיימת חוסר בהירות לגבי קביעת הועדה - האם לא נותרה כל נכות או שמא לא נותרה כל נכות כתוצאה מהפיגוע. לפיכך נקבע כי "יוחזר התיק לוועדה הרפואית לעררים אשר תתייחס לשאלה האם נותרה למערער נכות נפשית כתוצאה מהאירוע. במסגרת שאלה זו תתייחס לענין נטילת תרופות נוגדות דיכאון"(להלן -  פסק הדין הראשון).

2.5.   ביום 5.9.06 דנה הוועדה בשאלה שהופנתה אליה ע"י בית הדין קמא בפסק דינו הראשון וקבעה כי "הוועדה חזרה ועיינה בדו"חות נוירופסיכולוגים מיום 20/3/04 ומיום 19/3/02, (הפרש של שנתיים)... בדו"ח משנת 2002 כתוב שישנם נטיות לרווח משני וחוסר שיתוף פעולה מצד התובע ... אך ישנם סימנים ש PTSD ... בדו"ח נוירופסיכולוגי משנת 2004 צויין שהתובע כן שיתף פעולה, אך סימנים של PTSD לא נמצאו. כמו כן צויין שישנם קווים דיכאוניים רגרסיביים ועם נסיון להאדרת סימפטומים... על פי התרשמות קלינית בוועדה, שתואמת למסקנות דו"חות נוירופסיכולוגיות, קבעה הוועדה שלא נותרה בגין הארוע נכות, התובע ממשיך לקחת תרופות נגד הדיכאון, אך מצבו הקליני ותפקודו לא מצדיק הענקת נכות נפשית" (ההדגשה הוספה - א.א.) .

2.6.   המבקש הגיש לבית הדין קמא ערעור על החלטת הוועדה הרפואית מיום 5.9.06. בית הדין קמא דחה ביום 15.7.07 את הערעור בקובעו, כי "מעיון בפרוטוקול הוועדה עולה כי הוועדה התייחסה לכל אחד מרכיבי פסה"ד. הוועדה עיינה במסמכים הרפואיים שבתיק. הוועדה התייחסה גם לחוות הדעת הנוירופסיכולוגית וסיכמה כי התרשמותה הקלינית תואמת את מסקנות הדו"חות הנירופסיכולוגיים. הוועדה נימקה את החלטתה כנדרש". לעניין הטענה כי הוועדה לא רשמה את טיעוני ב"כ המבקש נקבע כי "היות ובפועל התייחסה הוועדה לכל אחד מרכיבי פסה"ד, אין לכך חשיבות (מעבר לכך שלא ניתן היום לבדוק מה אמר ומה נרשם). היות והוועדה ישבה מכוח פסה"ד, היה עליה להתייחס לפסק הדין, וכפי שנאמר לעיל, כך גם עשתה" . ביחס ליתר טענות המבקש הבהיר בית הדין קמא כי מדובר בשאלות שברפואה שאין הוא נכנס אליהן (להלן - פסק הדין נשוא הבקשה).

3.      ביום 6.2.08 הגיש המבקש לבית דין זה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין נשוא הבקשה, בצירוף הודעת ערעור. ביום 18.2.08 - בעקבות ההחלטה מיום 10.2.08 - הומרה הבקשה לבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור, ואף צורפה לה הבקשה למתן רשות ערעור.

4.      נימוקי הבקשה הם:

4.1.   סיכויי הערעור טובים. לא חל כל שינוי במצב המבקש. מצבו הוחמר והוא מקבל טיפול פסיכיאטרי שוטף, כפי שניתן לראות בחוות דעת פסיכיאטרית מיום 17.10.07 שצורפה לבקשה להארכת מועד.

4.2.   העיכוב בהגשת הבקשה נבע מייאושו של המערער וכתוצאה ממצבו הנפשי המעורער ויש ליתן לו יומו.

4.3.   לא ייגרם למשיב כל נזק אם יוארך המועד להגשת בקשת רשות הערעור.

5.      המשיב התנגד לבקשה, ביום 1.4.08, מנימוקים אלה:

5.1.   טענות המבקש אינן עולות כדי "טעם מיוחד" כנדרש בתקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (להלן - תקנות בית הדין).

5.2.   הבקשה להארכת מועד הוגשה כחצי שנה לאחר מתן פסק הדין ולמעלה מארבעה וחצי חודשים לאחר שחלף המועד להגשת הערעור. על בית הדין ליתן משקל למידת האיחור בבואו להכריע בבקשה . המשיב לא פירט כל סיבה שלא הייתה בשליטתו ושמנעה ממנו להגיש את הערעור במועד. כמו כן, אין כל ממש בטענה הסתמית שכלל לא נתמכה במסמכים רפואיים לפיה האיחור נבע מייאושו של המבקש, שכן בחוות הדעת הפסיכיאטרית שצורפה לבקשה נכתב כי חל שיפור משמעותי במצב הרוח והתפקוד של המבקש. די באי הפירוט על מנת לדחות את הבקשה .

5.3.   המבקש היה מיוצג בהליכים שהתנהלו בבית הדין קמא ע"י בא כוחו הנוכחי ולמרות זאת לא הגיש כל בקשה להארכת מועד ולו ללא נימוקים וללא הסבר לעניין זה אין להעתר לבקשה. כמו כן, בהתאם לפסיקה מערכת היחסים שבין המבקש לבא כוחו, לרבות תקלות בה, אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד .

5.4.   סיכויי הערעור נמוכים. נקבע כי הוועדה הרפואית עשתה כל אשר נדרש ממנה בפסק הדין שהחזיר לוועדה את עניינו של המשיב.

6.      המבקש השיב, ביום 18.4.08, לתגובת המשיב: